fbpx

המדענית שלמדה לדבר עם תינוקות

המדענית שלמדה לדבר עם תינוקות

לריסה גינת הייתה חוקרת מצטיינת במכון ויצמן למדע, בעלת תואר ראשון ושני בביולוגיה וכימיה, אבל, כפי שהיא מספרת, האימהות תפסה אותה לא מוכנה. מי שמכיר אותה היום לא מתאר לעצמו שהסיפור של האישה החזקה והבטוחה, המנהלת מרכז ייחודי להנחיית להורים, התחיל בעצם אחרת לגמרי.

אני זוכרת את עצמי יושבת באמצע הסלון, ללא כל אנרגיית חיים, עם עיניים נפוחות ואדומות בגלל דמעות שאני פשוט כבר לא יכולה לעצור. מסביבי צעצועים, בובות ושאריות של אוכל מפוזרים על כל השטיח. ריח חריף של קקי באוויר ותינוקת שצורחת את נשמתה בבכי מהחדר הסמוך. אבל לא היה לי את הכוח הנפשי לקום אליה.

כמו כל אימא צעירה, גם אני הגעתי הביתה אחרי הלידה עם תינוקת רכה, ומיד התחילה התמודדות שהייתה שונה מכל דבר אחר שעברתי בחיים, שבמרכזה עומדת תינוקת קטנה וחמודה, שלא מפסיקה לבכות.

כל התינוקות בוכים. או שלא?

זה מה שהתרגלנו לחשוב ואלו גם בדיוק המסרים שאנו מקבלים מהסביבה הקרובה שלנו; חברות עם ילדים, האחות בטיפת חלב, אפילו ההורים. אימא שלי אמרה לי כל הזמן: "גם את היית 'קשה' בשנים הראשונות… בכית בלי הפסקה, לא ישנת דקה… ככה זה ילדים."

אבל כשחושבים על זה לעומק, זה פשוט לא נראה הגיוני!

אחרי כמה חודשים בלי שינה הייתי מותשת… הרגשתי כמו כישלון גמור ורעדתי מפחד. מנסה לא לחשוב על העתיד. יש שיגידו שסבלתי מדיכאון אחרי לידה. אני חושבת שזה היה תוצאה של קוקטייל קטלני שמורכב מעייפות מצטברת, חוסר אונים ורגשות אשמה. בנוסף, לכל הסיטואציה הקשה הזו הייתה גם השפעה קשה על אזורים אחרים בחיים שלי;

היו לי קולות בראש שהפעילו איזה חשש שבעלי יעזוב אותי כי אני לא מתפקדת כאימא. שלא נדבר על הזוגיות שלנו (יותר נכון 'חוסר הזוגיות') או האווירה הנוראית שהייתה בבית. פחדתי שיפטרו אותי כי הייתי מגיעה מותשת לעבודה וכמעט נרדמת בעמידה מספר פעמים ביום. אבל יותר מכל, פחדתי שאני גורמת לילדה שלי נזקים חמורים וארוכי טווח שקשה מאוד לשקם.

"במשך 5 חודשים קראתי המון ספרים וניסיתי ליישם כל עצה לגבי גידול ילדים שקיבלתי מהסובבים אותי. עשיתי בדיוק מה שאמרו לי, למרות שחלק מהפעולות היו בניגוד מוחלט למצפון שלי. נתנו לי אינספור עצות והצעות, ובאמת שאין משהו שלא ניסיתי.

בין הדברים שאמרו  לי:

"אסור לך להחזיק אותה הרבה על הידיים, אחרת היא תפתח תלות ולא תהיה עצמאית"

"לא משנה למה היא בוכה, קודם כל תניקי, הכי חשוב שתניקי כל הזמן"

"אל תתני לה לישון איתך במיטה, היא תהיה תגדל ותהיה חסרת בטחון"

"תרימי תרגיעי תורידי, תרימי תרגיעי תורידי, רק ככה היא תלמד שעכשיו ישנים"

אבל שום דבר לא עבד. הילדה הייתה צורחת ומייללת בבכי רוב שעות היממה. היא בקושי ישנה בלילה או ביום, וגם אם כן, היא הייתה מתעוררת כל 20 דקות בערך. גם בעלי, כשהייתי מפילה עליו את האחריות ומבקשת ממנו להרדים אותה, הוא היה מתייאש הרבה פעמים, באותו הזמן הייתי פשוט בורחת מהבית כי הלב שלי היה מתכווץ! פשוט לא הייתי מסוגלת לשמוע אותה בוכה יותר (לפעמים הוא היה נשבר, שם מזרן על הרצפה ונרדם איתה בידיים…).

בינינו, לא הייתה לי ברירה…  אף אחד לא לימד אותי איך לגדל אותה בצורה נכונה. אני זוכרת שהייתי מחזיקה אותה בידיים ואומרת לה: "מה את רוצה? רק תגידי לי… למה את בוכה?"

כמובן שהיא לא יכלה לענות לי. בעצם, באותה תקופה, לא ידעתי שהיא מדברת איתי בשפה שלה ומנסה להעביר לי מסר. במבט לאחור, היום אני מבינה שהיא פשוט ניסתה להגיד לי: "אימא, תקשיבי לי. אני מסמנת לך מה אני צריכה כדי להיות רגועה ושקטה… למה את לא מבינה אותי?"

אבל אז קרה משהו שטרף את כל הקלפים. 4 מילים קטנות שאמרה לי אחות טיפת החלב ששינו את כל מסלול חיי.

השאלה הקטנה ששינתה את הכל

באותו יום נורא שבו אחות טיפת החלב אמרה לי את ארבעת המילים האלו, פשוט התרסקתי לחתיכות. היא אמרה לי: "יש לך ילדה קשה…" ובאותו הרגע נהיה לי שחור בעיניים! תפסתי את הראש בשתי ידיים כי הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ. המחשבה היחידה שהייתה לי היא: "מה עשיתי רע בחיים האלו שזה ככה… למה דווקא אני קיבלתי ילדה קשה?  ומה זה בכלל אומר 'ילדה קשה'?"

אבל באותה שיחה, עם אחות טיפת החלב, היה משהו מוזר. בפגישה שאלתי אותה גם. "למה בכל פעם שאני פותחת את הטיטול, הילדה אוטומטית עושה פיפי?" מה שהיה מוזר זה שהאחות אמרה שאין לתינוקות שליטה על סוגרים בגיל כזה. היא טענה שיכולת השליטה על הסוגרים מתפתחת רק בגיל שנה וחצי-שנתיים.

זה היה נשמע לי מוזר, כי אני יודעת בוודאות שאי שליטה בסוגרים זה מצב פתולוגי שקורה רק בזמן מוות או פגיעה עצבית קשה. הרי במשך שנים התנדבתי במד"א ובמהלך התואר הראשון והשני שלי בביולוגיה וכימיה, הלימודים כללו גם אנטומיה ופיזיולוגיה. כששאלתי אותה האם היא בטוחה במה שהיא אומרת, היא אמרה להגנתה: "זה מה שלמדנו בבית הספר לאחיות.". האמנם…" שאלתי את עצמי… "ייתכן שאחות טיפת החלב טועה… ומטעה גם אותי?"

תהיתי לעצמי "ומה אם זה לא נכון, איזה עוד עצה שקיבלתי ממנה מיושנת ולא רלוונטית?"

המחשבה הזאת לא נתנה לי מנוחה. בתור חוקרת במכון וייצמן, ידעתי שאפשר לסמוך רק על עובדות מדעיות. בגלל זה, ברגע נדיר של שקט, התחלתי לחפש מחקרים אקדמאים שמדברים על הנושא.

הרגשתי שאם אני אוכיח שהאחות בטיפת חלב טועה, אולי אני עוד אצליח להוכיח שהילדה שלי לא נולדה 'קשה' ויש לה סיכוי. לא הבנתי את זה אז. אבל מתוך אותו שיטוט לילי באינטרנט הייתי בדרך לתגלית עצומה. תגלית שתשנה לא רק את החיים שלי, אלא את החיים של אלפי אימהות בכל רחבי הארץ ותשפיע על הקשר שלהן עם הילדים שלהן.

השבט האינדיאני שהתינוקות שלו אף פעם לא בוכים

השעה הייתה 23:57 בלילה ובעלי היה בחדר של הילדה, מרגיע אותה בידיים ומנסה להרדים אותה ללא הצלחה. אני ישבתי בפינת האוכל מול המחשב הנייד ושוטטתי באינטרנט. בכל יום רגיל, הייתי מנצלת כל רגע של שקט כדי לעצום עיניים ולנמנם קצת כדי להחזיר לעצמי את האנרגיה, אפילו אם זה היה רק לכמה דקות. אבל באותו ערב פשוט לא יכולתי להירדם. הייתה לי משימה. רציתי להוכיח שהאחות בטיפת חלב טועה לגבי אי-היכולת של תינוקות לשלוט על הסוגרים שלהם. לא שממש היה לי אכפת מהנתון הספציפי הזה, פשוט רציתי להוכיח שהיא טועה לגבי זה.

הרגשתי שאם אוכיח שהיא טועה בזה, אולי עוד אצליח להוכיח שהילדה שלי לא נולדה ״קשה״ ושיש לה סיכוי. במהלך השיטוט שלי בבלוגים, אתרים ומאמרים אקדמאים באנגלית, נתקלתי בהמון חומר על הורים שמגדלים תינוקות ללא חיתולים. מסתבר שיש מספר שיטות נפוצות בארה"ב, אירופה ואוסטרליה, אבל למדינה הקטנה שלנו, המידע על הנושא לא הגיע עדיין.

בתוך כל החומר שנתקלתי בו, הופיעה שוב ושוב מסקנה חד-משמעית. ״תינוקות נולדים עם יכולת שליטה מלאה על הסוגרים שלהם." "יש!" פרצה צעקה מפי, ואז התכווצתי שהבנתי שאולי הרסתי את המאמצים של בעלי והערתי את התינוקת שלי. "יש…" שחררתי עוד קריאה שמחה חרישית.

אבל זאת הייתה רק התגלית הראשונה מתוך סדרה של תגליות ששינו לי את כל התפיסה על הורות, ילדים ולמה התינוקת שלי לא ישנה אלא רק בוכה כל היום. התגלית הזו הולידה ליצירתו של קורס ייחודי שמשנה למשפחות את החיים ומונע מהם לעבור את החוויה הקשה שאני נאלצתי לעבור.

באחד מהסיפורים שקראתי, דיברו על בחורה צעירה בשם ג'ין לידלוף שיצאה לטייל ביערות ונצואלה בתחילת שנות ה-70. היא נתקלה במקרה בשבט אינדיאני בשם "היקואנה" שלא נחשף מעולם לאדם לבן או לעולם המערבי. הסקרנות שלה הובילה אותה להישאר לגור איתם במשך שנתיים שלמות כדי לנסות להבין איך הם חיים.

תוך זמן קצר ג'ין הבחינה בתופעה מעניינת. לתינוקות של שבט היקואנה לא היו חיתולים והם היו נישאים במשך רוב היום על הגב של האם. כל כמה זמן, האם הייתה פשוט מורידה את התינוק מעליה, מחזיקה אותו בתנוחה מסוימת והוא היה עושה את צרכיו. "איך היא יודעת מתי הם צריכים להתפנות???" שאלתי את עצמי.  המשכתי לקרוא בשקיקה את המחקרים ונתקלתי בעוד כמה נתונים שהשאירו אותי עם פה פתוח.

מסתבר שהתינוקות של שבט ההיקונה, כמעט ולא בוכים במהלך היום והיו נראים לחוקרת הצעירה, מאושרים, רגועים ועצמאיים יותר מכל ילד שהיא ראתה בעולם המערבי. "ילד שלא בוכה… איזה חלום" חשבתי לעצמי. "אבל מה הסוד שלהן?" ממה שקראתי באותו מחקר, הבנתי שהסוד הוא מענה מיידי  לצרכים הרגשיים והפיזיים של התינוק. האם "הרגישה" מה התינוק צריך ופשוט נתנה לו את זה. היום אני יודעת שמדובר במענה לצרכים בשלבים המוקדמים בעזרת קריאת שפת הגוף של התינוק. אבל באותו הזמן, לא הבנתי איך הן יכולות להבין מה בדיוק התינוק צריך ורוצה גם בלי מילים.

פנקס, עט והרבה סבלנות – זה כל מה שצריך

פריצת הדרך הגדולה הגיעה ממחקר נוסף שנתקלתי בו. במחקר הזה סופר על קבוצת חוקרים שהגיעה לשבט דיגו האפריקאי, שבו התינוקות התנהגו באופן דומה לתינוקות של שבט ההיקואנה, רגועים, מאושרים וכמעט שלא בוכים. החוקרים שמו לב למנהג מעניין. מספר שבועות לאחר הלידה, האימהות עשו מין טקס שהיה נראה להם בהתחלה די מוזר. הן היו משכיבות את התינוק על פיסת בד, מסתכלות ומתעדות כל התנהגות שלו. הן חיפשו דפוסים חוזרים של התנהגות שמעידים על צרכים מסוימים.

לדוגמה, איזה תנועות התינוק עושה לפני שהוא עושה קקי או איזה תנועות התינוק עושה לפני שהוא נרדם. ברגע שהן ידעו מהן התנועות (או שפת הגוף) שהתינוק עושה ולאיזה צורך זה קשור, האימהות יכלו לספק את הצורך הזה לתינוק, עוד לפני שהוא היה מגיע למצב של בכי.

פתאום נדלקה לי נורה בראש! הבנתי שמה שאותן אימהות אפריקאיות עושות, זה בדיוק כמו התצפיות שאני עושה במעבדה. באותו זמן עבדתי במעבדת מחקר במכון ויצמן החלטתי שאני הולכת לעשות תהליך דומה עם אביגיל. אני אשב, אסתכל עליה ואנסה להבין מהן התנועות שהיא עושה ולאיזה צורך הן קשורות. זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי לאינסטינקט האימהי והלכתי אחרי מה שהקול הפנימי אמר לי.

הניסוי המדעי שהפך לשיטה מהפכנית

כמעט לא נרדמתי באותו הלילה מרוב הציפייה ליום שלמחרת והניסוי הקטן והסודי שלי. חזרתי הביתה מהעבודה באותו יום, והתמקמתי לי בסלון הבית. פרסתי שמיכה נעימה על הרצפה והנחתי את אביגיל בעדינות על הגב. התיישבתי לצידה ופשוט הסתכלתי מה היא עושה. רשמתי כל תנועה קטנה שלה במין מחברת תצפיות חמודה שהכנתי מראש.

היה לי מאוד קשה בהתחלה להסיק מסקנות, דווקא בגלל שזאת הבת שלי. את מבינה, יש לנו המון פרשנויות לגבי הילדים שלנו שרוב הפעמים לא קשורות בכלל למציאות. לדוגמה, הנחתי שאם היא מכווצת את הגבות היא כנראה כועסת על משהו. זה לאו דווקא נכון, אלא רק פרשנות אוטומטית שלי כאימא. במקרה שלה, כיווץ גבות העיד בכלל על עייפות.

בגלל זה, אחד הנושאים שהיה חשוב לי שילמדו ראשונים בקורס הנחיית ההורים שלנו, זה איך לפרש את הסימנים שהתינוק עושה בצורה אובייקטיבית.  חשוב לתת את הידע הזה להורים בצורה הכי מדויקת כדי שיצליחו לפרש בצורה הכי נכונה את שפת הגוף של התינוק שלה ולהיזהר מהנחות שגויות.

אחרי 6 או 7 תצפיות של 20-30 דקות בערך, שכללתי את שיטת התצפיות והתחלתי לראות תבניות חוזרות. הצלבתי סימנים שאביגיל עושה בגוף, בפנים, בידיים וברגליים עם צרכים בסיסיים כמו רעב, עייפות, שובע, פיפי, קקי, חם לי וקר לי. ואז קרה משהו מדהים! נתתי מענה לצרכים של אביגיל בהתאם לסימנים המוקדמים שזיהיתי והיא פשוט הפסיקה לבכות! מבכי רצוף ברוב שעות היממה, בווליום של 200 דציבל, עברנו למצב שהיה אפשר לספור את הפעמים שאביגיל בוכה על יד אחת. גם שמתי לב שפתאום היא נרדמת בפרק זמן קצר יותר, בקלות רבה יותר ומושכת יותר זמן שינה.

שפת הסימנים של התינוקות

המפתח היה לזהות את הסימנים של אביגיל, עוד לפני שהיא מגיעה למצב של בכי, ואז פשוט הייתי צריכה לתת להם מענה בזמן הנכון. אני לא מאמינה איך לא הבנתי את זה לפני כן. תינוקות בכלל לא צריכים להגיע למצב של בכי! בעצם, כל צורך שמתחיל להיווצר בגוף של התינוק מתפתח בצורה הדרגתית. התינוק מביע בהתחלה את הצורך בעזרת שפת הגוף, אבל שהצורך לא סובל יותר דיחוי, אז מגיע הבכי, המאבקים והעצבים.

לדוגמה, אם הייתי מזהה שפת גוף שמעידה על עייפות עוד לפני שהיא הייתה בוכה, הייתי משכיבה אותה במיטה והיא הייתה נרדמת, כמו תינוק – בפעם הראשונה בחייה! כשהייתי מזהה סימנים בגוף שלה שמעידים על רעב, הייתי מאכילה אותה והיא הייתה שבעה לאורך זמן. היא אפילו הפסיקה לסבול מהגזים הנוראיים שהיו לה. מצד אחד אני מצטערת שפספסתי מספר שבועות בלי להבין ולהרגיש אותה ברמה מספקת, אבל מצד שני, הייתי בשמיים! מסתבר שהילדה "הקשה" שלי לא כל כך קשה אחרי הכל, אלא פשוט קשה לה!

מאז ומאותו היום החיים שלי השתנו. אביגיל הייתה רגועה יותר. אני הייתי רגועה יותר. בעלי היה רגוע יותר. כל הבית נכנס להרמוניה. לי היה סוף סוף מרווח נשימה, והכי חשוב, היה לי בטחון בתור אימא שאף אחד לא יכול לערער. בסתר ליבי רציתי לחזור לאחות טיפת החלב ולהראות לה מה זה "ילדה קשה" אבל הבנתי שזה לא באמת יעזור לאף אחד אם אני אעשה את זה.

כשסוף סוף למדתי איך לקרוא את שפת הגוף של התינוקת שלי ולזהות את הסימנים המקדימים לכל הצרכים שלה, הייתה לי הקלה גדולה. פעם חששתי שהיא בעייתית לעומת תינוקות אחרים, שיש לה חרדת נטישה או בעיה רפואית כלשהי (כמו לדוגמה גזים קשים או ריפלוקס). אבל באמצעות קריאת שפת הגוף שלה, הבנתי את כל הקשור ל"סימנים המקדימים", ואביגיל הייתה נרדמת בקלות רבה יותר ובכוחות עצמה – ישירות במיטה שלה במקום על הידיים. בנוסף, השינה שלה הפכה לרציפה יותר והרגישה לי איכותית יותר. היא הפסיקה להתעורר כל חצי שעה באמצע הלילה כדי לאכול או סתם בלי סיבה. והיא אפילו הפסיקה להתנגד כשרציתי להרדים אותה. ברגע שהבנתי בדיוק מה היא צריכה בכל רגע נתון, החיים הפכו להיות קלים הרבה יותר.  

התגלית המפתיעה בגן המשחקים

חשבתי שמה שאני גיליתי, אחרי שבועות ארוכים ללא שינה, הוא משהו שכולם כבר יודעים אבל רק אני עד לא הבנתי. חשבתי שאני מצטרפת באיחור לשאר האימהות שיש להן את היכולת שלקח לי כל כך הרבה זמן ומאמץ לפתח. באחד מימי השבוע, נראה לי שזה היה יום שלישי, ירדתי לגינה מתחת לבית שלי עם אביגיל. פעמיים בשבוע הייתי נפגשת עם חברות בבוקר והיינו מפטפטות, מחליפות טיפים ובעיקר מתלוננות על חוסר השינה שכולנו חוות :). שהתקרבתי לספסל העץ ליד מתקני המשחק בגינה, שם היינו נוהגות להיפגש, שמתי לב שכל החברות בוהות בי במבט של תדהמה… "לריסה, תגידי… מה עשית?, לפני שבועיים נראית כאילו דרסה אותך רכבת… עכשיו את נראית ממש טוב, חזרת מחופשה? כולך זוהרת ומלאת אנרגיה…" קפצו עליי החברות שלי וניסו להבין מה הסוד שלי.

סיפרתי להן על הניסוי הקטן שעשיתי, כאילו אין בזה שום דבר מיוחד… הן כמובן, הסתכלו עליי בהלם מוחלט. סיפרתי להן בהתלהבות של ילדה שקיבלה 100 במבחן הבגרות, שסוף סוף אני יודעת איך לקרוא את שפת הגוף של אביגיל. סיפרתי להן שהיא הפסיקה לבכות והתחילה לישון כמו שצריך, בפעם הראשונה מאז הלידה, בזכות זה שנתתי מענה לצרכים שלה בשלב הסימנים המקדימים ולא חיכיתי שהיא תגיע למצב של בכי. אני חושבת שדיברתי רצוף במשך שעה שלמה, עד שהתייבש לי הפה
ועשיתי הפסקה כדי ללגום קצת מים מהברזייה הצמודה. כשחזרתי, הן תפסו אותי ביד ואמרו לי בפה אחד… "לריסה… תלמדי אותנו! בבקשה!"

האימא שמדברת עם תינוקות

העברנו את כל הבוקר והצהריים בהסבר מעמיק על השיטה. הסברתי להן שלכל תינוק יש סימנים מקדימים משלו ושהן צריכות לעשות תצפיות לפי השיטה שפיתחתי ולדווח לי על ההתקדמות והממצאים. האמת, זה היה ממש מחזה משעשע. אימהות מכל רחבי הגינה הגיעו עם העגלות שלהן ועשו עיגול סביבי, נאבקות להתקרב ולשמוע את ההרצאה הלא שגרתית של "האימא שמדברת עם תינוקות". אני ממש זוכרת כמה גאווה הרגשתי שיכולתי לשתף את האימהות האחרות במה שלמדתי. וגם, אני מודה… היה כיף להיות מוקד תשומת הלב ולהרגיש כמו האימא המוכשרת והבטוחה בעצמה לכמה רגעים.

הייתי אתן בקשר יומיומי וחיכיתי לשמוע על ההתקדמות שלהן. לאחר מספר ימים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה בשעת ערב מאוחרת. זאת הייתה אחת החברות מהגינה. היא אמרה לי "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, ישבתי, זיהיתי ורשמתי את כל הסימנים של שפת הגוף שלה. אחרי זה נתתי לה לאכול והשכבתי אותה לישון בשלב הסימנים המוקדמים, היא נרדמה תוך 5 דקות והיא לא בוכה יותר… אני סוף סוף מרגישה בהוויה שלי כמו אימא לילדה שלי."

גל של התרגשות עבר לי בגוף, התמלאתי בסיפוק עצום שכמוהו לא הרגשתי מעולם. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא "יש לך משימה עכשיו… את חייבת לפתח את השיטה ולהפיץ אותה." באותו הרגע הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לעבוד יותר במכון ויצמן. הבנתי שאני צריכה להקדיש את החיים שלי ללמד הורים איך ליישם בחיים שלהם את השיטה שנתקלתי בה. הבנתי שיש לי שליחות, שיש לי ייעוד גדול ממני. שאני צריכה לעזור להורים להפוך את חווית ההורות שלהם למהנה, לחזק את הקשר בין הורה לתינוק.

זה מה שהוביל אותי לפתוח את SmallTalk, מרכז ייחודי להנחיית הורים שהמהות שלו, היא שילוב אהבה לילדים, יחד עם מקצוע מתגמל.

אחרי למעלה מ-3 שנים שהקורס מתקיים, אני בטוחה היום יותר מתמיד – הנחיית הורים היא ה-מקצוע שמאפשר לשלב מקצוע אהוב עם פרנסה נאה לצידו. המנחות שלנו עוזרות למשפחות להבין ולזהות את הסימנים של התינוקות, את השפה הייחודית שלהם וליהנות מהורות אחרת. אני מזמינה כל אימא או אישה לבוא וללמוד את הקורס המופלא הזה, ולתת לעצמה מתנה ייחודית עבורה, המשפחה שלה והעצמת הזוגיות.

 

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב twitter
טוויטר
שיתוף ב linkedin
לינקדאין
שיתוף ב email
אימייל
שיתוף ב whatsapp
ווטסאפ